<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תפ"ה</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שאלת חטים שנפלו לתוך המים והוציאום ונגבום ואחר כך נתערבו בתוך חטים מרובים מהם אבל לא היה בהם ששים, מהו להוסיף עליהם ולבטלם בששים כיון שעדיין לא הגיע זמן איסור חמץ ולאכלן אפילו בפסח. ועוד כיון שנפלו לתוך רוב של היתר מהו לאכול אותם כל אחד ואחד בפני עצמו אפילו בפסח כדין יבש ביבש, ואם תמצא לומר שהוא אסור מהו להשהותן עד אחר הפסח כיון שנתערבו בתוך רוב, מי עבר עליה משום בל יראה ובל ימצא או לא. תשובה אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח מכמה טעמים, חדא דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח, ותדע מארבא דטבעה בחישתא [פסחים מ' ע"ב] דלא אשכח רבא היתרא אלא למכרן קבא קבא כי היכי דליכלו קמי פסחא ואם איתה אמאי לא ערבינהו בתוך היתר מרובה של ששים. ועוד דלפי דעת הגאונים ז"ל אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאכלו בפסח, ורבינו האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגירים של חטים לשתותו בפסח, אף על פי שרבותינו הצרפתים ז"ל מתירין כך אנו עושין מעשה כדברי הגאונים בבשר מליח וגבינה שנתגבנה קודם הפסח שלא נעשו בכלים הראוים לפסח. וכל שכן זה שהוא בעין, ואין מערבין ככר של חמץ בתוך ששים או מאה אפילו קודם הפסח כדי לאכלן בפסח. ולאכול כל אחד בפני עצמו כמו שאמרת אי אפשר כדעת מר עוקבא דאסר אפלו לא נתבקעו ממש, לפי שלא אמרו אותו דין של יבש ביבש לאכול כל אחד בפני עצמו באיסורין החמורין שאין מתבטלין בששים כבריה וחתיכה הראויה [להתכבד] וכמו ששנינו במשנת גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב], ואפילו באיסורין דרבנן כתרומת דבלה וכמו שאמרו [תרומות פ"ד מ"י] בליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית דבעיא מאה פומין כדעת רבי יהושע ולא שרינן לאכול כל חדא וחדא בפני עצמה וטעמא רבה איכא, וכל שכן בחמץ שאסורו במשהו כדעת הגאונים וכמו שנוהגין בכל מקום הלכה למעשה. ולהצניעו עד לאחר הפסח מסתברא גם כן שהוא אסור, והראיה מההיא ארבא דטבעה בחשתא דלא ערבינהו ושהיינהו עד לאחר הפסח. ועוד נראה לומר טעמא רבה, דכל איסור נכר ושהוא בעין אפילו דבר מועט בתוך היתר מרובה ואפילו באלף לא בטיל, דאלו חתיכת נבלה ניכרת שנתערבה בתוך אלף חתיכות של היתר אפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד אין אומרים שתהא מבוטלת בשאר שהרי נכרת היא וצרך לחפש אחריה ולסלקה, שלא מצינו בטול איסור נכר בתוך היתר אלא בשני ענינין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא, כגון חלת חוצה לארץ כרבה [בכורות כ"ז ע"א] דהוה מבטל לה לכתחלה בתוך היתר ואכיל לה בימי טומאתו, וכן במוקצה דרך שריפתו כעצים שנשרו בתוך התנור ביום טוב דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכאותה שאמרו בפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"א] גבי מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאקשינן כיון דאדליק בהו פורתא הוה להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ופרקינן דעבד להו כרב מתנא דאמר רב מתנא עצים שנשרו לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, ובהני בלחוד הוא דאמרינן הא באיסורין דעלמא לא אמרינן. וכיון שכן חטים הללו הרי אפשר לבדקן דדילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו דאסורין לכולי עלמא הלכך הוו להו כחטים של איסור שנתערבו בתוך שעורים או שעורים שנתערבו לתוך חטים שאין בטלים ברביית שאינו מינו.
